ארץ ישראל במאה הי״ט הארוכה (1808–1917) היסטוריה לכיתה ח׳ (ממלכתי-דתי)

בנושא הזה 4 שיעורים. כך הם מתחילים:

1. בין ישן לחדש ביישוב (1808–1882)

   בתחילת המאה ה-19 חיו בארץ ישראל כ-6,000 יהודים, רובם בארבע ערי הקודש, בשלטון עות׳מאני חלש. עליות של חסידים, של תלמידי הגר״א ושל יהודי צפון אפריקה הגדילו את היישוב ויצרו מתחים בין עדות.

2. מבשרי הציונות הדתיים והעלייה הראשונה

   עלילת דמשק (1840) עוררה סולידריות בין יהודי העולם. רבנים כמו הרב יהודה אלקלעי והרב צבי הירש קלישר טענו שהגאולה תתחיל "בדרך הטבע" - בעלייה וביישוב הארץ.

3. הרצל, הציונות והמזרחי

   משפט דרייפוס (1894) הראה להרצל שהאנטישמיות קיימת גם בצרפת הנאורה. הוא כתב את "מדינת היהודים" וכינס בבזל את הקונגרס הציוני הראשון (1897). בתנועה התווכחו על ציונות מדינית מול ציונות מעשית, ועל שאלת החינוך והתרבות - והציונים הדתיים הקימו את המזרחי (1902).

4. הרב קוק, העלייה השנייה ומסע המושבות

   העלייה השנייה (1904–1914) הביאה צעירים שרצו לעבוד בעצמם את האדמה: קבוצת כנרת, "השומר", תל אביב ו"מלחמת השפות". הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה של יפו והמושבות, ראה בבניין הארץ - גם בידי חלוצים חילונים - תהליך בעל משמעות אמונית.

→ חיים יהודיים במציאות משתנהשתי מלחמות העולם והגורל היהודי ←